לי זה לא יקרה, זה אולי אחד מהמשפטים הנפוצים ביותר בישראל. הרי אנחנו כולנו חזקים, גיבורים ולנו לא יקרה שום דבר.
![]()
![]()
![]()
שעה לפני חילצתי אמא עם תינוקת בת חצי שנה שישבה כמעט 10 שעות ברכב יחד עם בעלה וכל הילדים. ה"שוטרים"תקעו אותם שם. את התינוקת הכנסתי למעיל שלי ולקחתי אותה מהר אל תוך הג'יפ, האמא נכנסה בצד שני וישר יצאתי בנסיעה אל עבר שכונה בדרום העיר שם יש להם קרובי משפחה. ברחוב הראשון היה עץ שחסם את הכביש. ברחוב השני עמוד חשמל. נסעתי חזרה לרחוב הראשון והתחלתי לפלס קצת דרך אחרי מאמץ קטן ותכנון נכון עם הגיפ התגברנו על המכשול ויצאנו קדימה עד לכניסה של הבניין אליו רצינו להגיע.
הסיפורים האילו מצטרפים לעוד שורה של עשרות ואולי מאות חילוצים עצמאיים שעשיתי ושעשו אחרים יחד עם כוחות הביטחון. אין ספק שאם אנשים ימשיכו ככה, אז בכל אסונות הטבע והמלחמות שעלולות לפקוד אותנו התמונות הקשות של שאננים יחזרו שוב ושוב.
לראיון שלי בגלי צה"ל עם רזי בקראי על החילוצים לחצו כאן
אז זהו שלא!
רבים מהאנשים בישראל חושבים תמיד, שלהם באופן אישי לא יקרה כלום. הרי גם אם יהיה אסון טבע, מלחמה או שאר מרעין-בישין שיחריבו חצי מדינה, אליהם זה לא יגיע. השאננות הזו היא אולי אחד מהרעות החולות שמביאות לא פעם את המטיילים הישראלים למצבי חירום בכל רחבי העולם. אבל מה זה משנה? הרי לי זה לא יקרה.
בסופת השלגים האחרונה שפקדה אותנו ראיתי את אותם אלפי השאננים שלא יודעים להקשיב לחדשות ולהודעות של גורמי הביטחון. אני שומע מהם תלונות רבות על התנהלות הגופים האמונים על ביטחון הציבור, על חברת החשמל, חברות המים, העיריות והמועצות שנפגעו בסופה. אבל אף אחד עוד לא קם ושאל, למה? למה אנשים לא הכינו את עצמם למצב של ניתוק? למה אותם האנשים שידעו מהחדשות על הסופה החליטו לעלות לירושלים ולמקומות בהם הסופה הכתה למרות שבאמצעי התקשורת ביקשו שלא להגיע? למה, הם באו בלי בגדים חמים או בגדים להחלפת הבגדים שנרטבו מהמשחק בשלג? למה, ברגע שנסגר הכביש הם לא חיפשו לעצמם מקום בטוח והעדיפו להישאר קבורים במכונית בזמן סופת שלגים? ולמה, כשביקשו מהם להתפנות הם העדיפו לריב עם השוטרים ולהיות בטוחים שבעוד 5 דקות תבוא מפלסת השלג ותפנה בשבילם את הדרך בזמן שהסופה עוד משתוללת כי הם היו חסרי אחריות?
בגלל אותם שאננים ירושלים הבירה נראתה כמו חזון אחרית הימים של סוף העולם. לעצים ולעמודי החשמל שקרסו, לשלג ושאר הדברים שהתעופפו ברוח או נהרסו בגלל מזג האוויר הקשה. הצטרפו מכוניות רבות, משאיות, אוטובוסים ושאריות מרכבים שהחליקו או נתקעו וחסמו את צירי התחבורה באזור. בתוך הרכבים הקבורים בשלג ישבו מאות שאננים עקשנים שברגע שהמשטרה הודיע להם שהכביש נסגר עד הבוקר הם חשבו שאם הם ישארו באוטו ויצפרו השלג ידלג עלינו מזרחה וירד בירדן כדי שאותם שאננים יספיקו לחזור לבית.
בין כל השאננים פגשתי כמה מקרים ממש קשים. לאחר כמה שעות שלחילוצים הבחנתי ברכב עם שתי זקנים תקועים בפנים. תוך כדי שאני בודק את מצבם אני מבין שהאישה נכה ואינה יכולה ללכת בכלל והגבר בקושי מתנייד. ביחד עם כמה אנשים הרמנו את הזקנה אל תוך הג'יפ והחלתי להסיע אותה אל אזור החירום שפתחו בבנייני האומה בירושלים. מסתבר שהם ישבו ברכב הקבור בשלג למעלה מ11 שעות. שאלתי אותה למה הם נתקעו והיא בתגובה אמרה שבאו מצפון תל אביב כדי לראות את השלג ו"השוטרים הטיפשים"חסמו את הרכב ממש ברגע האחרון.
שעה לפני חילצתי אמא עם תינוקת בת חצי שנה שישבה כמעט 10 שעות ברכב יחד עם בעלה וכל הילדים. ה"שוטרים"תקעו אותם שם. את התינוקת הכנסתי למעיל שלי ולקחתי אותה מהר אל תוך הג'יפ, האמא נכנסה בצד שני וישר יצאתי בנסיעה אל עבר שכונה בדרום העיר שם יש להם קרובי משפחה. ברחוב הראשון היה עץ שחסם את הכביש. ברחוב השני עמוד חשמל. נסעתי חזרה לרחוב הראשון והתחלתי לפלס קצת דרך אחרי מאמץ קטן ותכנון נכון עם הגיפ התגברנו על המכשול ויצאנו קדימה עד לכניסה של הבניין אליו רצינו להגיע.
הסיפורים האילו מצטרפים לעוד שורה של עשרות ואולי מאות חילוצים עצמאיים שעשיתי ושעשו אחרים יחד עם כוחות הביטחון. אין ספק שאם אנשים ימשיכו ככה, אז בכל אסונות הטבע והמלחמות שעלולות לפקוד אותנו התמונות הקשות של שאננים יחזרו שוב ושוב.
"הרי לי זה לא יקרה"
בעקבות המראות הקשים שראיתי תוך כדי החילוצים ואחר כך בביקורי הבתים וחלוקת הציוד שעשינו יחד עם אירגון לב אחד. החלטתי לפתוח סדנאות מיוחדות המכינות אותנו למצבי חירום כגון אסונות טבע ומלחמות. לתאום סדנאות והרצאות על הכנה למצבי חירום ניתן להתקשר 054-9960748 או לשלוח מייל sadegilad@gmail.com
לראיון שלי בגלי צה"ל עם רזי בקראי על החילוצים לחצו כאן